יום עבודה מצוי של דוברת המרכז האוניברסיטאי , מתחיל בשמונה בבוקר, מסתיים בשמונה בערב ורובו ככולו עמוס מאוד. אינספור הודעות לתקשורת, תיאום פגישות וביקורים. את רוב הפעילות היא מנהלת מתוך משרדה הקטנטן שבקמפוס העליון. "לצערי הרב אני בן אדם מאד עסוק", היא מתנצלת בתחילת הראיון. "הייתי שמחה להיות הרבה יותר נחמדה ופנויה". 
רינת (ביולי הקרוב 43) נשואה לאיש חיל האוויר במיל', אם לשלושה ומתגוררת בראש העין. אל מקצוע הדוברות היא הגיעה די במקרה. "בצעירותי לא ידעתי בכלל מה זה דוברות, אבל הייתי קוראת עיתונים באובססיביות מגיל שמונה, וכשאמי הייתה חוזרת הביתה עם עיתון הייתי קופצת עליה ודורשת אותו. החלום שלי היה להיות סופרת. עד היום אני לא מרפה מהעיתונים ומדי יום אני קוראת לפחות שני עיתונים ".

מתי החלטת שאת רוצה להיכנס לתחום התקשורת?
"מעולם לא החלטתי. עדיין אני שואלת את עצמי אם אני במקום הנכון. למדתי מדעי המדינה באוניברסיטת ת"א בעקבות אהבה גדולה למקצוע האזרחות בתיכון, אבל גם בגיל עשרים פלוס לא ידעתי מה אעשה כשאהיה גדולה. התגלגלתי לתחום ממש במקרה. עברתי מסלול הכשרה לייעוץ השקעות וניירות ערך בבנק הפועלים והבנתי שאני לא במקום הנכון. סבלתי שעה שעה. לא עניין אותי בכלל כל האדומים והירוקים על המסך שהייתי צריכה לעקוב אחריהם. כשיצאתי לחופשת לידה בעקבות לידת בתי הבכורה, החלטתי שלא לחזור לבנק. מצאתי במידעון של אוניברסיטת בר אילן קורס לימודי תעודה בעריכה לשונית. נרשמתי ללימודים, שאותם סיימתי כעבור שנתיים, ובינתיים עבדתי בהוצאת ספרים קטנה".
רינת, שכבר הייתה אם לשני ילדים, תכננה להתמקצע כעורכת בהוצאה לאור, אלא שאז התחולל מפנה בחייה. בעלה קיבל תפקיד בבסיס חצרים, והמשפחה עברה להתגורר בשיכון המשפחות בבסיס, למשך תשע שנים. העובדה כי עול הפרנסה לא הוטל על כתפיה, אפשרה לה לבחור בקפידה את מקום העבודה הנוח והמתאים. בתחילה ערכה רינת כתב-עת בנושא חקלאות, ובהמשך שימשה כעורכת חדשות במקומון "כל הנגב" (דאז), של רשת "ידיעות תקשורת". אל מקצוע הדוברות היא נכנסה בגיל שלושים ושלוש, כעוזרת הדובר של אוניברסיטת בן גוריון. עיקר העבודה היה טכני, וכלל עדכון אתר האינטרנט ויצירת קשר עם גורמים חיצוניים, אולם רינת ניצלה היטב את הידע בעריכה לשונית לצורך העבודה.
"כל הודעה לעיתונות שהדובר הוציא הייתה עוברת דרכי. הדובר היה בעברו עיתונאי ומעולם לא למד כללי כתיב חסר ניקוד שאני למדתי בעריכה לשונית. ניצלתי את הידע שהבאתי איתי כדי ליצור בסופו של דבר מסמך שמכבד את עצמו. אני יכולה להגיד לך שבעבודה השוטפת שלי כשאני רואה קומוניקטים של דוברים אחרים, אני רואה לעתים קרובות שגיאות כתיב ושגיאות לשון, דברים שאינם מכבדים את כותביהם. לעניות דעתי, במקצוע הזה צריכים לדעת איך לכתוב ואיך לנסח".

בשנת 2002, הקימה ביחד עם הדובר מאגר נתונים אינטרנטי של חוקרים. מטרת המאגר הייתה לאפשר חיפוש מהיר של מומחים אקדמיים בנושאים שונים. "אם עיתונאי מחפש מומחה לענייני "צמחיית הירח" למשל, הוא פשוט  יכול להיכנס למאגר הנתונים, ולמצוא. בנוסף יצא ספר המבוסס על המאגר מדי כמה שנים. במסגרת הקמת מאגר הנתונים , היה צורך לאפיין את אתר האינטרנט, לשבת עם אנשי מחשבים ולהסביר להם מה אנחנו רוצים, ולעקוב באופן שוטף אחרי השינויים, כי בסופו של דבר זהו עסק דינאמי, חוקרים באים והולכים, מחקרים מתווספים... צריך להיות עם האצבע על הדופק כל הזמן".
בינתיים נודע לרינת כי במשרדי מרחב הדרום של הסוכנות היהודית הממוקמים בבאר שבע מחפשים דובר, והיא הציגה מועמדות וקיבלה את התפקיד. "בסוכנות היהודית הייתי חלק מצוות של עשרה עובדים שעסקו בדוברות. זה נתן הרבה כי זה סוג של משפחה. גם אם מרגישים בודדים במשרדים בבאר שבע, תמיד אפשר להתקשר לת"א או לירושלים ולהתייעץ עם עוד מישהו ממחלקת הדוברות. זה קושי שדוברים מתמודדים איתו ביום-יום כי הם בעצם לבד. באקדמיה למשל, יש כמה אנשי מנהלה בכל מחלקה ומחלקה. דוברים אין, יש אחת. להיות בסוכנות בקבוצה של עשר זה אחרת מאשר להיות לבד".
לאחר כשלוש שנים בהן עבדה במשרדי הסוכנות, סיים בעלה של רינת את תפקידו בבסיס חצרים והמשפחה חזרה להתגורר במרכז. בפברואר 2008, התמנתה לתפקיד הדוברת של המרכז האוניברסיטאי.

במה מתבטא התפקיד שלך כדוברת?
"תפקידו של דובר הוא לדברר את הפעילות של הארגון. מטבע הדברים במרבית המקרים פעילותו של הארגון אינה בתקשורת. כלומר חברי הארגון מתמקדים פחות בלספר על מה הם עושים, ופשוט מתמקדים בעשייה, איש איש בתחומו. לרוב, הדובר סמוך לשולחנו של המנכ"ל או קודקוד הארגון, כשבאקדמיה זה קצת יותר מורכב. תפקידו של דובר הוא להיות צינור בין המוסד לאמצעי התקשורת,, ולא להיות בחזית. יש דוברים שחושבים שהם הופכים להיות המנכ"לים, אבל זה לא עובד ככה. דובר הוא איש מקצוע בסופו של דבר. היום אני במרכז האוניברסיטאי ומחר אני אולי ב"שלום עכשיו". לצורך העניין המסגרת המקצועית נשמרת. את הדעות האישיות שלי אני משאירה בבית ".

מה ההתרשמות שלך מהמקצוע כיום?
"אני כבר עשר שנים בתחום הדוברות, ואני יודעת שזה  מתאים לאופיי. לא מתאים לי לעבוד במשרד יחסי ציבור. אני מאד נהנית מזה שאני מרגישה שייכת למקום מסוים, שאני לומדת את המקום מלמעלה עד למטה בלי איש קשר. מעבר לעבודת הדוברות, אני עושה המון דברים אחרים, . אני שייכת לאגף השיווק והפרסום, ולמשל מעורבת בקמפיינים, מעודכנת במצב הרישום ללימודים, מעורבת בשיווק מסלולים חדשים, בהכנות של כנסים אקדמיים. זה מעניין אותי, ככה שזה המקום שטוב לי להיות בו. לא רוצה להיות תקציבאית וגם לא סמנכ"לית במשרד יחסי ציבור, כי אני לא מרגישה בנוח בצורך לשרת כמה וכמה לקוחות. זהו מצב שבסופו של דבר מישהו יוצא לא מרוצה". 

מה היית ממליצה לסטודנטים שלומדים תקשורת, כדי להיכנס למקצוע הדוברות?
"כל אחד צריך לעשות מה שמתאים לו. עם השנים הבנתי שלכל אחד מתאים משהו אחר, אורח חיים אחר, מקום אחר לחיות בו. מכיוון שאני התגלגלתי לעסק, אז קשה לי לתת הנחיות. אני מניחה שהדרך הטובה ביותר לחדור לתחום ולהתגלגל בו. להיות חשוב להיות חרוץ, סקרן, עם הרבה אמביציה, נכונות לפשרות והשקעה רבה, לפעמים ללא תמורה. יש מקומות שבלי כסף ייקחו כל אחד, בטח בתקופה הסטודנטיאלית, אם זה בכתיבה של תוכן לאתרי אינטרנט, אם זה בהשתלבות במקומון כשהתמורה היא זעומה. בסופו של דבר מי שמוכשר ומי שחרוץ מצליח ומתקדם".
בנוסף למיקום הגיאוגרפי, המרכז האוניברסיטאי נאבק על מקומו במפת האקדמיה וגם על מעמדו הפוליטי. עיקר תפקידה של רינת בתחום הזה הוא לספק כמה שיותר מידע חיוני וחיובי לתקשורת. "כשגרתי בבאר-שבע, חזרנו הרבה על הבדיחה כביכול, שהנסיעה מתל אביב לבאר שבע ממושכת הרבה יותר מאשר מבאר שבע לתל אביב. באר שבע רחוקה יותר מתל אביב מאשר אריאל, אבל לאנשים קשה מנטלית להגיע לאריאל, וזה מסבך את העסק. אני בעצמי לא הייתי באריאל עד שלא הגעתי לכאן לריאיון עבודה. לא היה לי מה לעשות מזרחה לראש העין. לאריאל קשה להביא אנשי תקשורת, ולכן התפקיד שלי הוא להלעיט אותם. מביאים להם את ה"אוכל" מוכן, טחון, גרוס לקצה הגרון, רק את פעולת הבליעה הם צריכים לעשות. אני אומרת את זה בתסכול גדול כי גם לזה אני נדרשת. אבל אם המחיר שבסוף תהיה כתבה במקום כזה או אחר, אז זה שווה את זה".

מה הרושם האישי שלך מהמרכז האוניברסיטאי?
"המרכז האוניברסיטאי הוא מקום מאד אמביציוזי. הוא צעיר נמרץ וחצוף וזה בסדר גמור, ככה בונים אימפריה. השם הארוך אסוציאטיבית גורם לאנשים לקרוא למקום "אוניברסיטה" וככה זה מחלחל לאט לאט לתודעה הציבורית. יום אחד המהלך  הזה יושלם, תהיה פה אוניברסיטה, וזה יקל עלי את העבודה".

אחראי אתר: ואדים טורקוב
עורכת תוכן: שרית מזוז
ניוזלטר ונוכחות ברשת: יובל מנקלי ויניב גולן
קונספט ואחריות כללית: ד"ר אזי לב-און, בית הספר לתקשורת, המרכז האוניברסיטאי אריאל.